פסק-דין בתיק ע"פ 2435/08

1.         ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' הנשיא אמנון כהן, שופט מחוזי), מיום 15.4.08, בת"פ 3892/06 - במסגרתו הרשיע בית משפט קמא את המערער ונאשם נוסף בביצוע עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה ממשית - לפי סעיפים 283(א) ו-380 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

בית משפט קמא השית על המערער 6 חודשי מאסר (על תנאי), אשר לא ירוצו אלא אם יעבור עבירה של תקיפה מכל סוג שהוא, תוך שנתיים מיום מתן גזר הדין ופיצוי בסך של 5,000ש"ח.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

2.         ביום 8.5.05 בסמוך לשעה 16:00, כנטען בכתב האישום, עיכבו שלושת הנאשמים בתיק, במסגרת תפקידם, את אחמד מראר (להלן: "המתלונן"), בעקבות דין ודברים בין המתלונן לבין נאשם מס' 1 - במהלכו קילל המתלונן את הנאשם. בעקבות האמור, תקף נאשם מס' 1 את המתלונן ובהמשך הכוהו יתר הנאשמים, שלא כדין, בין היתר באמצעות אגרופים בפניו ובעיטות ברגליו. נאשם מס' 2 (הוא המערער) כופף ראשו של המתלונן כלפי מטה ובהיותו במצב זה, הכהו באמצעות ברכו באפו של המתלונן, עיניו ופניו. 

            בין לבין, נפטר נאשם מס' 1 וההליכים נגדו הופסקו כמובן. ההליך הוסיף להתנהל נגד נאשם מס' 2, המערער בענייננו, ונגד נאשם מס' 3.  

3.         בית משפט קמא דחה גרסתו של המערער - לפיה נענה לקריאתו של נאשם מס' 1 לעכב המתלונן, העלה אותו על הניידת ונסע בחזרה למחסום. המערער הבחין, כי המתלונן מתכוון לברוח ברגע שירד מהניידת, נתקל במדרגה במהלך מנוסתו, נחבל ונפצע. בית משפט קמא התייחס לגרסאותיו השונות של המערער באשר לטענת הבריחה, לאופן בו נפגע המתלונן ולסתירות שבין גרסאותיהם של המערער ונאשם מס' 3, וקבע כלהלן: "בהתחשב בשוני מהותי בין גרסאות הנאשמים עצמם, אינני רואה לנכון לקבל את גרסת הנאשם 2 [המערער] שטען כי המתלונן מתכוון לברוח וכל זאת, כאשר המתלונן מעשן סיגריה וממתין, כי יוציאו אותו מהרכב ובייחוד כאשר נאשם 3 שישב בסמוך למתלונן לא חשד בכך כלל ועיקר. נראה, כי עדותו של הנאשם 2 נועדה כדי להרחיקו מהאלימות בין נאשם 1 למתלונן ובעצם כך גם ממעשי האלימות שלו כנגד המתלונן" (עמ' 8-9 להכרעת הדין).

בית המשפט דחה, בהמשך לאמור, טענתו של המערער כי שם תחבושת על פניו הפצועים של המתלונן, בקובעו: "נחה דעתי כי הנאשם 2 בדה מליבו את גרסתו וזאת בכדי להימלט מהאחריות הפלילית שבמעשיו. דבר זה ניכר ראשית מהתרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מעדותו בבית המשפט והתחזק ביתר שאת נוכח הסתירות השונות בעדויותיו... " (עמ' 11, ש' 5-7)

בית משפט קמא קבע ככלל, כי המערער ניסה בכל מאודו ובדה מליבו דברים בכוונה על מנת להרחיק עצמו מהאירוע ולחפות על חבריו (עמ' 9, ש' 14-15; עמ'  11, ש' 5-8).

4.        במקביל, מצא בית המשפט את המתלונן כדובר אמת, וזאת חרף הסתירות בגרסתו אשר הוצגו על ידי ב"כ המערער וב"כ נאשם מס' 3 (עליהן חזר ב"כ המערער גם בפנינו). כך קבע בית משפט קמא, כי התרשם ממהימנותו של המתלונן - דבר שלא יכול היה לומר, כלשונו, גבי עדויותיהם של המערער ונאשם מס' 3 (עמ' 7 להכרעת הדין, ש' 4). בית המשפט דחה גם הטענה, כי המתלונן ברח לאחר שלא מצא כל טעם לדבר, ובפרט לאור העובדה שפרטיו היו מצויים בידי אנשי המשטרה שעצרוהו. כן קיבל בית המשפט מלוא גרסתו של המתלונן גבי המכות שקיבל והעובדה שפניו כוסו בכובע ולא בתחבושת, כשם שביקש המערער לטעון. כיסוי פני המתלונן, לדידו של בית משפט קמא, נועד להסתיר את אשר התרחש שהרי פניו החבולות של המערער כוסו למעשה (עמ' 10, ש' 16). חיזוק ותמיכה לדבריו של המערער בנדון נמצאו בעדותו של עד התביעה, טארק ג'ולאני, אשר לא היה עד לאירוע עצמו, אך ראה את המתלונן במצבו האמור.

טענות הצדדים לערעור

5.         לטענת ב"כ המערער, שגה בית משפט קמא בהרשיעו את מרשו שהרי הכרעת הדין התבססה על עדותו של המתלונן, עדות מלאה בסתירות מהותיות, הן בכל הנוגע למספר השוטרים שנכחו באירוע והשתתפו בתקיפתו והן באשר לחלקי הגוף הספציפיים בהם הוכה בעוד התיעוד הרפואי בתיק מורה אחרת. המתלונן טען גם שאיבד את הכרתו אך הדבר לא בא לידי ביטוי כלל בתיעוד הרפואי בעניינו, וכיו"ב. לאור האמור, עדותו של המתלונן הנה עדות יחידה ולא קוהרנטית, המעוררת ספקות. נוסף לכך, קיים ספק בשאלה, האם חבלותיו של המערער הנן תוצר של המכות כנטען בהינתן האפשרות, כי הללו נובעות ממכה קודמת שאינה קשורה למעשה התקיפה. ב"כ המערער הוסיף כי המתלונן לא זיהה את מרשו בבית המשפט בציינו, כי השוטרים היו מבוגרים בעוד למערער מראה צעיר. יצוין, כי ב"כ המערער לא התכחש לפגמים שנפלו בעדותו של המערער עצמו ובעדותו של הנאשם הנוסף, ברם לדבריו, לא דובר בפגמים היורדים לשורשו של עניין.

6.          ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור משום שהכרעת הדין מתבססת על ממצאי מהימנות, אשר קבע בית משפט קמא ביחס לכל אחד מן הצדדים, היינו: של המתלונן מחד אל מול מהימנותו של המערער והנאשם הנוסף. הסתירות או אי הדיוקים, עליהם הצביע ב"כ המערער לא נעלמו מעיניו של בית משפט קמא, אשר קבע כי אין בהם כדי לערער דבר מהימנותו של המתלונן. כן קבע בית משפט קמא קביעות פוזיטיביות גבי מהימנותם של המערער וחברו אל נוכח הסתירות שנתגלו בין גרסאותיהם. משמצא בית המשפט, בהמשך לאמור, כי המערער מקטין מידת מעורבותו במעשה התקיפה, דחה גרסתו העובדתית וקבע, פוזיטיבית, כי המערער בדה מלבו הגרסה, כי הניח תחבושת על פניו של המתלונן. הרי עד, שנדרש לדבר (ולא העיד מאומה בעניין המכות כיוון שלא היה עד להן)  ציין, כי ראה את כובעו של המתלונן מכסה פניו, באופן המחזק גרסתו של המתלונן, ולא תחבושת - כטענתו של המערער. באשר לשאלה האם נגרמה החבלה כתוצאה מן המכות (נשוא אירוע זה) או בעקבות אירוע קודם, אישרה ב"כ המשיבה, כי בחוות הדעת הפתולוגית צוין אמנם שאין לקבוע האם נגרמה החבלה מן המכות או מנפילה ברם בית משפט קמא דחה גרסאותיהם של המערער והנאשם הנוסף בדבר אופן גרימת החבלה בשל הסתירות שנתגלו ביניהן. לסיכום הטעימה ב"כ המשיבה, כי תוצר ההרשעה אינו נסמך על עדות יחידה, הגם שאפשרי הדבר, אלא גם על ממצאי מהימנות שקבע בית משפט קמא בהתבסס על יתר העדויות שהוצגו בפניו. 

דיון

7.         דין הערעור להידחות.

            ערכאת ערעור, כשם שציין ב"כ המערער בפתחו של הערעור, אינה מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית או בממצאי מהימנות שעיגנה באשר הערכאה הדיונית הנה זו ששמעה הצדדים ועדיהם באופן בלתי אמצעי והתרשמה מהופעתם בפניה. התערבות כמבוקש תיתכן באם הוכח דבר קיומן של נסיבות חריגות, המחייבות בדבר (ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 634; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108).

8.         בית משפט קמא היה ער לסתירות בעדותו של המתלונן תוך שלקח בחשבון טענותיו האמורות של ב"כ המערער בנדון והתייחס להן במידה הראויה. כך למשל, ככל שנוגע הדבר לסתירות שהוצגו בדבר מספר השוטרים שנכחו באירוע, הרי אך טבעי הוא, לדידנו, שאדם, הניצב בלב האירוע ומוכה בו זמנית על ידי מספר שוטרים, לא יוכל לעמוד בדיוק על מספר השוטרים אשר נטלו חלק באירוע. בית משפט קמא נדרש לדבר ונתן לו המשקל הראוי במכלול ממצאיו. כן אמורים הדברים גבי מקור חבלתו של המתלונן - באם באירוע המדובר או שמא באירוע קודם לו. הרי המערער והנאשם הנוסף לא טענו שהמתלונן כבר היה חבול עת הוכה על ידם וממילא לא הוכיחו זאת. אי לכך, מסקנתו של בית משפט קמא, כי בחבלה טריה עסקינן, הנה אך מתבקשת. למותר לציין, כי הסתירות בגרסאותיהם של המערער והנאשם הנוסף, לעניין זה, לא תרמו להוכחת טענותיהם בנדון.

            אשר על כן, משלא הוצגו טעמים כנדרש להתערבות בממצאיו של בית משפט קמא, איננו רואים לנכון להפוך מסקנותיו והללו מקובלות עלינו. בהמשך לאמור, יש לדחות טענתו של ב"כ המערער בדבר הרשעה בהתבסס על עדות יחידה, בהינתן ספק באמיתותה ובמהימנותה. הלכה ידועה היא, כי אין פסול בהרשעה על בסיס עדות יחידה כל עוד בית המשפט בוחן פרטי העדות לעומקם ומשתכנע בדבר מהימנותם (ראו ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר המשפטי "נבו"). יצוין, כי אין זה המקרה שלפנינו. עדותו של המתלונן נתמכה כזכור בעדותו של עד אחר (שלא ראה כזכור תחבושת על פניו של המתלונן אלא כובע בלבד). אמנם העד האמור יש לו היכרות עם המתלונן אך עדותו לא נגעה לעצם המכות, או העבירה נשוא כתב האישום, אלא למצבו של המתלונן לאחר האירוע ובית המשפט קיבל אותה. משכך, היה בעדותו של העד האמור כדי לחזק גרסתו של המתלונן ולסתור במקביל גרסתו של המערער בנדון.     

9.         נוסף לאמור, יש לדחות טענתו של ב"כ המערער בדבר העובדה שמרשו לא זוהה בבית המשפט על ידי המתלונן. הרי הדיון בהליך התקיים זמן לא מבוטל לאחר האירוע ובמצב כזה אין תימה שהמתלונן, אשר הוכה במהלך האירוע, לא זכר מראה פניהם של הנאשמים. משכך, אין באמור כדי להטיל ספק בממצאיו של בית משפט קמא אל נוכח יתר הראיות שהוצגו בפניו.

10.       סיכומם של דברים - דין הערעור להידחות.